אריק גולדשטיין ז"ל

אדם, קשת, חבר

8.10.1964-9.10.2015

צרו קשר
לבירור פרטים וקבלת מידע, אל תהססו לפנות אלינו

מועדוני קשתות בישראל

בית לחם הגלילית
מכון וינגייט
כפר סבא
מידע | אתר | דוא"ל
הרצליה
מידע | אתר | דוא"ל
גבעתיים
ירושלים
מידע | אתר | דוא"ל
ראשון לציון
מידע | אתר | דוא"ל
ארגון נכי צה"ל
מידע | אתר | דוא"ל

ספורטאי?אני? - סיפורו של אריק ומוש

מאת אהרן-דב ומוש (כתבה מתוך עלון "ספורט" מס׳ 21 של עמותת "מילבת")

כשבתיה רוגלסקי, חברת המערכת של עיתון מילבת, התקשרה אליי וביקשה שאכתוב על חוויותיי כספורטאי, תהיתי ביני לבין עצמי מדוע היא פנתה אליי בכלל, שהרי אני האנטי-תזה של ספורטאים.

בבית הספר היסודי, תוך כדי משחק כדור רגל מאולתר, ניצבתי פעם אחת ויחידה בפני האפשרות להציל את מצב הקבוצה שלי. בעטתי בעוצמה רבה וכמובן, הכדור התעופף למרומים במקום לשער, והאבן שהסתתרה מאחרי הכדור הצליחה לדרדר אותי היישר לחדר המיון.

אז להגדיר אותי כספורטאי, אהה, ממש לא אני.

אך בתיה בשלה: "אבל אני זוכרת שהיית קַשָּת, לא?". ובכן כן, הייתי קשת, ובהמשך שופט בין-לאומי. הייתי הנכה הראשון והיחיד שהוסמך כשופט באיגוד הקשתות הבין-לאומי הכללי, כי בקשתות אין שופטים פארא-אולימפיים. כמו כן הייתי גם יו"ר ועדת הקשתות הפארא-אולימפית האירופית.

אז כיצד הפכתי להיות מעורב כל כך בספורט? הרי הבנתם כבר שבצעירותי לא הייתי פעיל במיוחד. אמנם בשירות הצבאי יצא לי לרוץ קצת כשהייתי בסיירת שריון, אבל לא יותר מדי. הכיף היה ג'יפי הסיור, המשוריינים וכאלה, וכל זה הסתיים עם הפציעה, הפרפלגיה [שיתוק ברגליים עקב פגיעת חוט שדרה] ושאר הפציעות והצרות מבית מלחמת יום הכיפורים.

השינוי החל בתקופת השיקום בבית החולים. אמנם גם אז כנראה הייתי די מפונק. הפיזיותרפיסטית שלי נשבעת עד עצם היום הזה, כי אם היא לא הייתה מכינה לי את קפה הבוקר בדיוק כמו שאני אוהב, סירבתי לצאת מהמיטה.

לא בטוח שזה נכון, כי בסך הכול היו פיזיותרפיסטיות נחמדות ונהנינו בחברתן, גם אם תרגיל ההשכמה שקיבלנו היה לטפס על חבל מעלה עד התקרה ומטה – בידיים בלבד (כולנו פרפלגים) – לפחות פעמיים ועם הקשוחות שבהן גם שלוש פעמים. אבל מה לא עשינו בשביל מבט חטוף בקצה העין שמלווה בחצי חיוך...

מה שדחף אותי אחרי הפציעה היה רגש של כעס על כל העולם מחד גיסא, ו...מאידך גיסא היה בי צורך אדיר להוכיח שגם בתור נכה אני יכול, לא פחות מכל אחד אחר, ואפילו יותר. הרבה יותר. לאחר הפציעה ניסיתי לחזור ללימודים באוניברסיטה העברית. נפצעתי לאחר שנת הלימודים הראשונה שבה למדתי גיאולוגיה, גיאוגרפיה וקלימטולוגיה. כשחזרתי לאוניברסיטה מצאתי עצמי מוגבל מאוד באפשרות להמשיך בלימודיי בשל אי-נגישות. גם חיפשתי מסגרת נוקשה יותר שתחייב אותי לצאת מהמיטה כל בוקר. כך הגעתי למשטרת ישראל.

גויסתי לשירות במטה הארצי, נכה ראשון שגויס כשוטר מהמניין. במחלקת כוח האדם התנגדו לזה, שכן התקנות חייבו שכל שוטר יהיה כשיר לרכיבה על סוס – תקנה עותומנית! וברור שכמנהגי מאז הפציעה, כמה שנים אחר כך, עם חזרתי מלימודיי בחו"ל, כבר יצאתי עם חבריי הקצינים לרכיבה מהנה בהרי ירושלים של סופי שבוע.

כשנתיים לאחר הפציעה, עשיתי היכרות ראשונה עם מקום שנקרא בית הלוחם. אל תחשדו בי שהגעתי לשם מאהבת הספורט. באותה תקופה זומנתי על-ידי אגף השיקום במשרד הביטחון למכון וינגייט לסדרת בדיקות. ביציאה מוינגייט עצרה אותי טרמפיסטית, איך אומרים? נראתה כמו מיליון דולר. בדרך היא סיפרה לי על בית הלוחם ועל כל מה שמתרחש שם. אותי כמובן עניינה יותר העובדה שהיא עבדה שם כמצילה וכמדריכה בחדר הכושר. אז התחלתי לפקוד את בית הלוחם בנאמנות, ואני ממשיך גם עכשיו. ומה קרה עם אותה מדריכה? כפי שקורה בכל האגדות, היא כבר היה מאורסת ותוך זמן קצר טסה לחו"ל עם בעלה המיועד.

בשנים הראשונות עסקתי בכמה ענפי ספורט. עסקתי באתלטיקה קלה, בעיקר בזריקת דיסקוס וכידון, בהדרכת המאמנת עדנה מדליה, מהדגולות בארץ. התאמנתי גם בשחייה ובירי ברובה אוויר.

כמה שנים מאוחר יותר הכרתי את זוגתי ונסענו לארה"ב לכמה שנים ללימודים בבוסטון. בתקופת שהייתי שם התנסיתי בענפי ספורט שלא היו מוכרים לי כלל כתחומי עיסוק של משותקים, כגון רכיבה על סוסים שכבר הזכרתי, שיט בסירות קאנו בנהרות האזור בקיץ וסקי-מזחלות בחורף. באוניברסיטה פגשתי גם קבוצת נכי וייטנאם ואִתם התחלתי להתאמן בטכניקה להגנה עצמית שפותחה במיוחד לנכים בכיסאות גלגלים.

חזרנו לארץ ובאמתחתנו תוספת קטנה, ג'ינג'ית בת ארבעה חודשים. היי, זה אולי לא ספורט, אבל דורש סבולת ברמה הגבוהה ביותר.

בביקורי הראשון בבית הלוחם לאחר השיבה הביתה נחשפתי למראה חדש. קבוצה מחברי הבית עמדה במגרש בחוץ ותרגלה שעשועי אבירים מימי הביניים – כולם עמדו על קו אחד וניסו להעיף מקלות קטנים באמצעות מקלות וחוטים קשורים זה בזה. עצרתי להתבונן בהם ונדלקתי. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי חברים ישובים בכיסאות גלגלים או על שרפרפים, ולצדם עומדי על שתיים, והם לא רק מתאמנים יחד אלא גם מתחרים אלה באלה כמו שותפים שווים. ירי בקשת הוא למיטב ידיעתי ענף הספורט היחיד שבו נכים יכולים להתחרות עם הולכי על שתיים שאינם נכים! מלבד חיזוק זה, תפסה אותי העובדה שזהו ספורט אינדיבידואלי, קלאסי, ממש עתיק, ושהעיסוק בו מחזק את חגורת הכתפיים ומשפר את היציבה.

בהדרכת המאמן יורם סולומונוביץ ז"ל, שהכניס אותי ברזי הענף, מצאתי עצמי תוך כמה שנים בתחרויות בחו"ל, בסטוקמנדוויל הזכורה לטוב בקרב ותיקי הספורטאים הנכים, וכן בתחרויות חורף באולם סגור שהתקיימו בבלגיה.

בין שאר התחרויות השתתפתי גם באליפות העולם ליוצאי צבאות שהתקיימה גם היא בסטוקמנדוויל. שם אף הצלחתי וזכיתי בשתי מדליות כסף. הֱיֵה ראש לשועלים ולא זנב לאריות, אמרנו כבר?

לפני כעשרים שנים נחשפתי לעולם שלם שקיים בשולי הספורט עצמו - הארגון, הניהול והשיפוט של אירועי ספורט. כשהשופט הוותיק והיחיד אז בארץ, ידידי ג'יי בן ארי, פתח קורס לשופטי קשתות בגבעתיים, ביקשתי להצטרף. כפי שקרה הרבה פעמים, ניסו להניאני מהקורס. "למה לך? הרי לא תוכל להיות שופט! איך תנוע על הדשא בכיסא הגלגלים? ואם כבר תגיע למטרות, איך תוכל לבדוק פגיעות כאשר הקצה העליון של המטרה גבוה ממך בכמה ראשים?", ועוד כיוצא באלה שאלות שאופייניות לאלה ש"רק רוצים בטובתנו". אלה שמכירים אותי יודעים כי ככל שמנסים למנוע ממני דבר, כך אני נחוש יותר להשיגו. אז בתחילה שכנעתי אותם שיתנו לי להשתתף בקורס בשביל הסקרנות. בסופו של עניין הייתי היחיד שסיים את הקורס. בשנת 1994 נפתח בפניי חלון הזדמנויות בדמות השתלמות לשופטים בין-לאומיים שהתקיימה בסנט-פטסבורג ברוסיה. את הסיפור על הנסיעה לשם כולל העצירה במוסקבה נשאיר למהדורה אחרת שתתמקד בתיירות נכים.

זכיתי להכיר שם, מלבד החבר'ה יוצאי מדינות ברית המועצות לשעבר, גם שופטת ממונגוליה, שופט מהאי מלטה ועוד כמה אנשים מעניינים לפחות כמו ארצות המוצא שלהם.

המנחה בקורס היה דון לובו ז"ל מקנדה, ראש ועדת השיפוט וסגן היו"ר העולמי של איגוד הקשתות העולמי. דון, איך נאמר, לא היה מהגבוהים שבחבורה, ולא נאלצתי להרים את מבטי יותר מדי כששוחחנו. לקראת סוף הקורס קרא אותי דון הצִדה לשיחה. הייתה לו שאלה אחת: "איך תצליח לקרוא את הפגיעות בחלק העליון של המטרה?" נשמע מוכר? התרוממתי בשתי ידיים על משענות הכיסא, הבטתי בו כלפי מטה ושאלתי אותו "מה הייתה השאלה?".

הוא קצת התבלבל, גמגם משהו ונפרד ממני מהר. הייתי אחד מארבעה שהוסמכו לשיפוט באותו קורס. עבר זמן מה בטרם קיבלתי זימון ראשון לשפוט. ואז הגיע ההפתעה. ההצבה הראשונה שלי הייתה לסגל השופטים במשחקים הפארא-אולימפיים שהתקיימו בעיר אטלנטה בארה"ב.

מאז הוצבתי לפחות אחת לשנה ובדרך כלל גם פעמיים בשנה לשפוט באליפויות אירופה, באליפויות עולם ובמשחקים הפארא-אולימפיים בסידני ובאתונה.

במקביל לקריירת השיפוט יזמתי גם הקמת ועדה בפדרציה האירופית שתנסה לקדם את הנגשת התחרויות הכלליות ולשלב קשתים נכים בתחרויות אלו. לצערי נושא זה נשאר די בעייתי ברבות ממדינות הפדרציה, כשחלק גדול מההתנגדות לשילוב קשתים נכים בתחרויות הכלליות נבע מהקשתים העומדים עצמם. הם היו פוריים מאוד במציאת תירוצים מדוע אין לשלב נכים עם לא נכים. התברר לנו שרבים מהם פשוט חששו מהמתחרים הפוטנציאליים. לטענתי אין זה המצב בארץ, שכן הענף התפתח במקביל בקרב קשתים שאינם נכים ובבתי הלוחם בשל המספר הקטן של קשתים בארץ ומיעוט מתקני ירי מתאימים.

משום כך שתי הקבוצות היו ועודן תלויות זו בזו, ולכן הפרדה כזו לא קיימת בארץ, בשונה מהמצב ברוב המדינות האחרות.

קשתות ונכים. כיצד הם מתחברים? האם לקשת "יושב" יש יתרון על קשת לא נכה שיורה בעמידה, כטענת המתנגדים? ובכן, קשת בכיסא גלגלים, עקב פגיעת חוט שדרה או כל פגיעה אחרת שמוכרת לנו עד לקטועי גפיים, מתקשה לפני הירי להרכיב את הקשת בעצמו. עם הזמן מצאנו פתרון באמצעות שימוש ב"חבל מתיחה", חבל בעל לולאות בשני קצותיו. כשהנחנו אותו מאחורי גבנו כשהלולאות תפוסות בשני קצוות הקשת ודחקנו אותו קדימה ביד אחת, יכולנו לקמר את הקשת מספיק כדי להרכיב את המיתר במקומו. כמובן פתרון זה לא התאים לכולם, למשל לקוודרופלגים [משותקים בארבעת הגפיים].

נוסף לבעיית ההרכבה, קשת שיושב בכיסא גלגלים נאלץ להשתמש בקשת קצרה יותר מקשת עומד, שכן אחרת מיתר הקשת נוגע בגלגל של כיסא הגלגלים ונשען עליו. במצב זה מבנה הגלגל "דוחף" הצִדה את החלק התחתון של הקשת בזמן מתיחתה, מה שכמובן מקשה על הכיוון והירי המדויק.

ובכלל, האם הישיבה בכיסא גלגלים מאפשרת לקשת יציבות רבה יותר לעומת הקשת העומד על שתי רגליים? זו טענה נפוצה בין קשתים כלליים המתנגדים לשילוב קשתים נכים בתחרויותיהם.

אולם עובדה היא שקשת עומד יכול לפסק רגליים בתנוחה שתביא למרב היציבה, ולעומת זאת קשת בכיסא גלגלים יושב על בסיס צר יותר. אך בעיה גדולה יותר של קשתים בכיסא גלגלים היא הזעת-יתר כשהם שוהים שעות רבות בחוץ ויורים, משום שהיא מעוררת אצל חלקם תגובות ספסטיות ואחרות הפוגעות ביציבה ובירי.

קשתים קוודרופלגים מהווים תת-קבוצה בקבוצת היושבים בכיסא גלגלים. להם אפילו קשה יותר, מפני שבשל הקושי לייצב את עצמם הם צריכים לעתים להסתייע בחגורה שנחגרת מתחת לכתפיים ומחוברת לכיסא הגלגלים. זאת כדי שהם לא יפלו הצִדה עקב משקל הקשת בעת הרמתה ביד אחת ללא איזון נגדי. נוסף לחגורה זו, בשל חולשת הידיים אפשרו להם להשתמש בקשת מורכבת, הנקראת קשת "קומפאונד", במקום בקשת הקלאסית. קשת זו מבוססת על עיקרון הגלגלות שמקל על מתיחת הקשת ועל דיוקה. כמו כן גם קיצרו להם את טווחי הירי שבהם הם מתחרים. כאן המקום להסביר כי בניגוד לאולימפיאדה שבה יורים לטווח אחד בלבד, של 70 מטרים, הרי בתחרויות של איגוד הקשתות העולמי יורים הגברים לטווחים של 90, 70, 50 ו-30 מטרים ואילו הנשים יורות לטווחים של 70, 60, 50 ו-30 מטרים. הקשתים הקוודרופלגים, גברים ונשים כאחד, יורים לטווחים של 70, 60, 50 ו-30 מטרים. בחורף כולם יורים באולם סגור לטווח של 18 מטרים בלבד. אחד הדברים שריתקו אותי במיוחד אצל הקשתים הקוודרופלגים היה היצירתיות העצומה בפיתוח מתקני עזר שעזרו להם להתגבר על חולשת האצבעות, למתוח את המיתר ולשחררו ברגע המתאים. האביזר יוצא הדופן ביותר היה הֶתקן שהולבש על הזרוע שבנה קשת יפני, שכלל מערכת פניאומטית שתפסה את המיתר והופעלה על-ידי צינורית יניקה שהוא החזיק בשיניו ושפתיו. ברגע המתאים הוא ינק את האוויר מהצינורית וכך שחרר את החץ לכיוון המטרה.

קבוצה אחרת של קשתים היא קבוצת קטועי הידיים. נשמע מופרך? ממש לא. קשתים חסרי יד אחת הכרנו זה זמן רב, אולי לא רבים, שהחזיקו את הקשת ביד האחת ואת המיתר משכו באמצעות לשונית עור שלופפה על המיתר והוחזקה בין השיניים. כולם שאלו אם זה לא החליש להם את השיניים. התברר שההפך הוא הנכון. בתחילה הם התקשו בזה, אך עם הזמן שרירי הצוואר והלסתות שלהם התחזקו במידה כזו שרופאי השיניים שלהם התענו ממש כשהיה עליהם לעקור להם שיניים...

עם הזמן, כשהתפתחו פרוטזות חדשות וחדישות, קשתים אלו חזרו לירות בשתי ידיים כשהפרוטזה לופתת את הקשת באנקול או להפך. כשהופיעו הפרוטזות החשמליות נתקלנו בבעיית שיפוט. על-פי הנהלים אסור לקשת לקבע את הקשת בידו באופן הרמטי, אלא הקשת צריכה להיות רפויה בתוך כף היד. בזמן התחרות באתונה פגשנו בקשת יווני שירה באמצעות פרוטזה חשמלית שקיבעה את הקשת באחיזה איתנה ויציבה ביותר בניגוד לכללים. מה היה הפתרון? לפני כל מקצה ירי, היה שופט שפיקח על כך שהקַשת יהדק את הקֶשת רק במידה המבטיחה רפיון באחיזה, ואז הוציאו את הסוללה מהפרוטזה שלו עד סוף הירי.

אם חשבתם שקשתים קטועי ידיים הם דבר הזוי, אז דמיונכם מוגבל. מה עוד? על קשתים עיוורים שמעתם כבר? ובכן יש גם כאלה.

כשפגשתי לראשונה קבוצת קשתים עיוורים הופתעתי גם אני. הופתעתי גם ממגוון הפתרונות שמאמני הקשתים העיוורים פיתחו במחוזות השונים ברחבי אירופה. הפתרון הבנאלי ביותר שנתקלתי בו היה שהקַשת מתח את הקֶשת, אבל המאמן, שעמד מאחוריו, כיוון אותו פיזית אל המטרה והורה לו מתי לשחרר את החץ. זה קרה בתחרות חורף שהתקיימה בבלגיה ושם הופיעו קשתים עיוורים מבריטניה, צרפת ובלגיה. פסלתי לחלוטין פתרון זה מפני שבסיטואציה זו הקשת אינו מכוון בעצמו את הקשת. היו עוד כמה פתרונות שלא ענו לחלוטין לדרישתי שהקַשת הוא זה שמכוון את הקֶשת ויורה כפי שעושים כל הקשתים.

הפתרון שענה על הדרישה באופן הטוב ביותר היה של אחת הקבוצות מאנגליה. על הרצפה הוצב מתקן עץ או מתכת בצורת האות ח'. הקשת העיוור נעמד עם רגליו בתוך הזוויות של הח'. באחת מפינות אלה, בהתאם להיות הקשת ימני או שמאלי, הזדקר עמוד גבוה שעליו הורכבה זרוע אנכית שניתן להגביהה או להנמיכה על-פי הצורך באמצעות בורג הידוק. על המוט הניצב סומנו גם שנתות בולטות שאפשרו לקשת להבחין באיזה גובה האנך נמצא. בו-בזמן היה אפשר להזיז את האנך גם ימינה ושמאלה וגם עליו סומנו שנתות בולטות. קצה האנך היה חרוטי.

כשהקשת הניף את היד האוחזת בקשת הוא היה צריך ללחוץ את היד כנגד חוד האנך וכך היה ממוקם בעמדת מוצא שבה הוא פגע באזור של מרכז המטרה. בטרם הירי, לשם חימום ואימון, המאמן מכוון את הקַשת כשהוא ממוקם מאחוריו ומדריך אותו לאחר כל ירי היכן הוא פגע. באופן כזה הקשת יודע כיצד לתקן את מיקום האנך גם במנח האופקי וגם על הניצב. עם זאת למאמן היה אסור לסייע לקַשת יותר מאשר לדווח לו היכן הוא פגע לאחר כל ירי של חץ. השיטה התקבלה על-ידי כלל הקשתים, והקשתים העיוורים התקבלו לשורות האיגוד הפארא-אולימפי הבין-לאומי. הרגשתי סיפוק רב לפגוש את הקשתים האלה וקשתים חדשים בשנים לאחר מכן ואף לנהל את התחרויות שלהם ולפקח עליהן.

אהבתי שהם היו היחידים שמעולם לא התלוננו אם זווית המגרש לא תאמה את הכללים ואם השמש הכתה בפניהם. ומה לגבי הקשתים שהיו "רק" לקויי ראייה? נקבע חוק שלמען האחידות כולם, ללא יוצא מהכלל, ירכיבו מסכות אטומות על עיניהם. איש מהם לא התלונן על כך.

המגרעת מבחינתי הייתה שבתחרויות אלה הייתי צריך לרדת אחרי כל מקצה אל קו המטרות ולוודא שאין תקלות ומריבות בעניין קביעת התוצאות ורישומן, ואחר כך נאלצתי לעלות חזרה אל מקום השיפוט. פועל יוצא מכך היה שבימים הראשונים של כל תחרות דחפתי את כיסא הגלגלים כ 7- קילומטרים על כרי הדשא. לפני כמה שנים הכתפיים שלי נשחקו בצורה כזו שנאלצתי לפרוש מכל פעילותי בירי ובשיפוט. לאחרונה עברתי גם החלפה של מפרק הכתף ובעתיד הקרוב אצטרך לעשות זאת גם בכתף השנייה.

הפיזיותרפיסטית שבאה לטפל בי למחרת הניתוח ביקשה לדעת ממה נבע הצורך לנתח. סיפרתי לה את מה שקראתם כאן, וציינתי שאילו הייתי יותר חכם אולי הייתי צריך לוותר על הפעילות הזו וגם על תחום הטיולים האתגריים שעשיתי, שגם הוא תרם לשחיקת הכתפיים.

ואז היא שאלה: "אבל נהנית, לא? היה כדאי, אני בטוחה". והתשובה היחידה שעלתה בפי הייתה "בוודאי". לא הייתי רוצה להחמיץ את כל החוויות וההתנסויות שזכיתי לחוות.

אני גם די בטוח שאלמלא הייתי נפצע, גם לא הייתי מאותגר כל כך וצמא להתנסויות כאלה.

מי מהקוראים שמעוניין לחוות ירי בקשתות, מוזמן ליצור אתי קשר באמצעות איגוד הקשתות הישראלי http://archery-il.co.il בטלפון הנייד 052-2543140 או בדוא"ל: avamosh@netvision.net.il.

 

 

 

 

 

 

 

 


אליפות ישראל בקשתות - קיץ 2017 (01.09.2017)
התוצאות »

תחרות הארצית בראשון לציון (19.08.2017)
התוצאות »

המכביה ה-20 - תחרות 18 מ' (12-13.07.2017)
התוצאות »

המכביה ה-20 - תחרות 70/50 מ' (10-11.07.2017)
התוצאות »

תחרות ארצית במכון וינגייט (24.06.2017)
התוצאות »

פורסמה הכתבה "אוספים בולים" על אליפות ישראל באולם ממגזין הספורט של ידיעות אחרונות
לקריאה »

תקציר נהלי בדיקות הסימום (Doping) במשחקים האולימפיים ריו 2016
לקריאה »

מאמר: השתלמות מאמנים ומדריכים במכון וינגייט
לקריאה »

מאמר: הצטרפות ענף הקשתות לליגה למקומות עבודה
לקריאה »

מאמר: השינויים בסיווג קשתים נכים החל מה-1 באפריל 2014
לקריאה »

סדנאות וקורסי קיץ של בני אדמה
למידע נוסף »

מיניאטורות קשתות מדהימות מבית היוצר של הצורף האוסטרי האנס רוטר
לצפייה »

כתבה חדשה במגזין עט וקשת: ״דרום קוריאה וקשתות, סיפור אהבה״
לקריאה »

פורסמה כתבתו של איתן תגר ״חץ בכיוון הנכון״ למגזין ״קו רקיע״ של ארקיע
לקריאה »

מידע שימושי לקשתים:
קריטריונים למשחקי המכביה ה-20 »
לוח תחרויות לעונת 2016-2017 »
קריטריונים לעונת 2016-2017 »
שינויים בסיווג קשתים נכים החל מה-1.4.2014 »
מדריך לקשת המתחרה »
קוד הלבוש לתחרויות בישראל »
מבנה תחרויות בינלאומיות »

המועדונים ברחבי הארץ קולטים קשתים חדשים בכל הגילאים
לפרטים »